פסק הדין אחרי חודש מלחמה עם איראן

חודש למלחמה עם איראן: הכול הולך לפי התוכנית? לא. האם עדיין יש כיוון לניצחון? כן.
עבר בדיוק חודש מאז תחילת המלחמה.
ובחודש הזה כבר התברר הדבר העיקרי: ההימור על מכה מהירה, עריפת ראש המשטר והתפרצות פנימית באיראן - נכשל.
המשטר לא קרס.
העם לא יצא לרחובות.
השלטון לא התפרק.
במקום זה, איראן החליפה במהירות חלק מהדמויות שחוסלו, חיזקה את מרכז הכוח שלה, ועברה למלחמת התשה.
**האבידות בחודש הזה**
בצד האמריקאי התמונה נראית כך: 13 חיילים נהרגו ויותר מ-300 נפצעו.
רק המתקפה על בסיס Prince Sultan בסעודיה ב-27 במרץ הוסיפה עוד 12 פצועים, שניים מהם במצב קשה.
ישראל: לפחות 18 הרוגים בתוך ישראל כתוצאה מהתקיפות האיראניות; ועוד 4 חיילי צה"ל שנהרגו בזירה הלבנונית.
לגבי מספר הפצועים אין כרגע נתון פתוח ואחיד, אבל המספר כבר עומד על מאות.
איראן: בין 1,900 ל-3,500 ומעלה הרוגים, ולפחות 20,000 פצועים, לפי IFRC ו-רויטרס.
הפער גדול, אבל איראן היא מדינה סגורה מאוד, ולכן נכון כרגע לדבר במונחים של טווח.
**הנזק הכלכלי**
לפי ההערכות הפתוחות, ישראל כבר שרפה לפחות 6-6.5 מיליארד דולר לפי קצב ההוצאות הנוכחי, ותמשיך להוציא בערך 1.6 מיליארד דולר בשבוע.
פיץ הותירה את דירוג האשראי של ישראל ברמה A, אבל השאירה תחזית שלילית, תוך שהיא מצביעה במפורש על הוצאות מלחמה גבוהות, גירעון מתרחב וחוסר יציבות פוליטית כסיכונים מרכזיים.
לארה"ב עדיין אין מספר סופי והוגן לחודש כולו, אבל כבר ברור שמדובר בסכומים עצומים.
רויטרס, בהתבסס על שר האוצר האמריקאי, כתבה שרק ששת הימים הראשונים של המלחמה עלו יותר מ-11 מיליארד דולר, והפנטגון כבר מכין בקשה ל-200 מיליארד דולר במימון נוסף.
וגם אם משאירים בצד את העלויות הצבאיות הישירות, המלחמה כבר פגעה בכלכלה האמריקאית מבפנים: הדלק התייקר בערך בדולר אחד לגלון, המחיר הממוצע הגיע ל-3.98 דולר, מדד S&P 500 ירד ב-6.7%, ומדד אמון הצרכנים צנח ל-53.3 - הרמה הנמוכה ביותר בשלושת החודשים האחרונים.
לגבי איראן אין הערכת נזק דולרית אחת ואמינה, וכנראה שגם לא תהיה עוד הרבה זמן.
אבל כבר עכשיו ברור שהפגיעה היא מערכתית: היעלמות מקומות עבודה במגזר הפרטי, הרס של בתים ועסקים, מחסור במוצרי יסוד ושיתוק של החיים הכלכליים התקינים.
רויטרס דיווחה בנפרד על 3.2 מיליון עקורים בתוך איראן.
זו כבר לא "מכה כואבת". זו פגיעה עמוקה בתפקוד התקין של המדינה.
גם העולם כולו מרגיש את המכה.
מאז תחילת העימות, Brent עלה ביותר מ-50%, ובשיא קצר עבר את 119 הדולר לחבית, כשעוד לפני המלחמה המחיר היה בערך 75 דולר.
דרך מצר הורמוז עובר בערך 20% מהסחר העולמי בנפט ובגז, וכבר נגרעו מהשוק כ-11 מיליון חביות ביום.
תרחיש הבסיס של רויטרס מדבר עכשיו על מחיר של 134.62 דולר, עם סיכון לעלייה ל-153.85 דולר במקרה של הסלמה נוספת.
כל זה כבר לא רק עניין מזרח-תיכוני. זה הלם כלכלי עולמי.
**החיסולים המרכזיים**
החיסול הבולט ביותר הוא כמובן עלי חמינאי.
המנהיג העליון של איראן מאז 1989, האיש שהיה לו המילה האחרונה בכל שאלה עקרונית של המשטר, חוסל ביום הראשון של המלחמה.
אבל כבר ב-9 במרץ בחרה מועצת המומחים בבנו, מוג'תבא חמינאי, למנהיג העליון החדש.
כלומר, גם אחרי מכה כזו, המערכת לא התפרקה. היא פשוט עברה ארגון מחדש.
החיסול השני בחשיבותו הוא עלי לריג'אני.
לא מדובר בעוד ותיק של המשטר, אלא באחד האדריכלים המרכזיים שלו מאחורי הקלעים, יו"ר הפרלמנט לשעבר, ובזמן חיסולו גם מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי.
אחרי מותו מיהרה איראן להציב בתפקיד הזה עוד איש קו נוקשה - מוחמד באקר זולקדר.
ועוד שתי דמויות שצריך לזכור:
מוחמד פאקפור, מפקד משמרות המהפכה, חוסל בשלב הפתיחה של המלחמה; איראן הודיעה שאחמד וחידי החליף אותו.
עלי שמח'אני, אחד היועצים החשובים ביותר של חמינאי, אדם שהיה עמוק בתוך מערכת הביטחון והמדיניות הגרעינית, חוסל גם הוא ב-28 בפברואר.
חיסולים בולטים, מרשימים, אפילו מבריקים.
אבל האם ההנהגה שלנו ידעה לנצל אותם ברמה האסטרטגית?
לצערי, לא.
**המסקנה הצבאית המרכזית של החודש**
קיבלנו אויב זועם, שהסתגל למלחמת התשה, ושנראה שאיש כבר לא באמת יודע מה לעשות מולו בהמשך.
ארה"ב וישראל קיוו שעריפת ראש המשטר והמכות בתשתיות ייצרו קריסה פנימית.
זה לא קרה.
במקום התקוממות המונית ראינו החלפה מהירה של הדמויות שחוסלו, התחזקות של מנגנון הכוח ושימור יכולת התפקוד של המערכת.
רויטרס כותבת גם שארה"ב יכולה לאשר בוודאות השמדה של בערך שליש בלבד מהארסנל הרקטי של איראן.
חלק נוסף נפגע או נקבר במתקנים תת-קרקעיים, אבל חלק משמעותי עדיין כשיר.
אבל גם פגיעה חלקית בארסנל לא פותרת את הבעיה, אם המשטר עצמו נשאר.
כל עוד המשטר הנוכחי שורד, השאלה היא לא אם איראן תוכל לשקם את האיום - אלא כמה מהר היא תעשה את זה.
ומה שעוד יותר מעיד על המצב: וושינגטון כבר מדברת פחות בשפה של מיצוי המלחמה עד להשגת תוצאה, ויותר בשפה של יציאה ממנה דרך משא ומתן.
כבר מסתובבת דרך פקיסטן הצעת שלום בת 15 סעיפים.
מחאות פנימיות, מגעים עם סין, בחירות שמתקרבות - כל אלה הופכים את המשך המעורבות האמריקאית במלחמה לעמומה יותר מיום ליום.
מבחינת ישראל, זו בשורה רעה.
בחודש הזה ישראל לא הצליחה להפוך פתיחה חזקה להישג אסטרטגי ברור.
המשטר האיראני חי.
הטילים והכטב"מים האיראניים לא הושמדו עד הסוף.
חיזבאללה ממשיך להילחם.
גם החות'ים כבר נכנסו רשמית לעימות הזה.
כלומר, לא טבעת החנק סביב איראן היא זו שמתהדקת - אלא להפך: הזמן מתחיל לעבוד נגד ישראל.
**וזו מסקנת החודש.**
אם התוכנית המקורית הייתה "להכות, לערוף את הראש, לחכות לפיצוץ פנימי ולסיים מהר", אז התוכנית הזו נכשלה.
אם לממשלה הייתה תוכנית ב', כרגע לא רואים אותה.
ואם אין תוכנית ב' - יכתבו אותה בשבילנו.
למשל האמריקאים.
למשל בדמות שלום עם שלטון האייתוללות.
אמריקה כבר מחפשת יציאה, לא ניצחון בכל מחיר.
וזה לא מפתיע.
מה שמפתיע הוא דבר אחר: כשבידיה היו הזדמנות חסרת תקדים, משאבים חסרי תקדים ואפקט פתיחה יוצא דופן - הממשלה שלנו הצליחה להוביל אותנו מפתיחה מרשימה ומאורגנת להפליא אל עבר מלכודת אסטרטגית אפשרית לשנים קדימה.
אני עדיין מקווה שתוכנית ב' קיימת.
כי גם עכשיו לישראל עדיין יש אפשרות לשפר בצורה דרמטית את הביטחון שלה לעשורים קדימה.
אבל החלון הזה כבר לא נפתח יותר.
הוא נסגר.