הניצחון לא קרוב

מחשבה מאוד מזיקה עכשיו היא שאנחנו כבר קרובים לניצחון.
כתבתי עוד לפני המלחמה: אם ישראל באמת התכוונה לנטרל את האיום האיראני, היה צריך להכות מוקדם יותר - בינואר, על רקע המחאה הפנימית באיראן.
היום כבר אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. אבל לכל הפחות אנחנו חייבים להסתכל למציאות בעיניים.
נראה שבאמת נלקח בחשבון תרחיש של מרד פנימי באיראן על רקע חיסולים בולטים ותקיפות נגד המשטר.
אם זה אכן היה התרחיש המרכזי, הוא לא עבד.
וזה לא אמור להפתיע.
המחאות של ינואר דוכאו באכזריות. המשטר הראה שהוא מוכן להחזיק בשלטון באמצעות טרור, מעצרים והוצאות להורג.
לבנות על כך שהחברה האיראנית תעשה את זה בעצמה עד הסוף - פירושו לבנות אסטרטגיה מדינתית על תקווה.
אבל גם האשליה הנוחה האחרת לא מצילה כאן את המצב.
מלחמת התשה אווירית היא לא פתרון.
ישראל כבר משלמת עליה בחיי אדם, בפגיעות בעורף ובנזק כלכלי כבד.
והרמטכ"ל אומר בצורה ברורה: המלחמה נמצאת עכשיו בערך באמצע, לא לקראת הסוף.
גם הימור על קבוצות בדלניות או ארגונים חמושים מפוקפקים לא נראה כמו פתרון.
תרחיש כזה ייצור כאוס, יעמיק את הפחד מפירוק המדינה וידחוף חלק מהחברה האיראנית להתלכד סביב המשטר.
והעיקר - אין שום בסיס להניח שבמקום השלטון הנוכחי יקום שם משהו טוב יותר.
לכן המסקנה כרגע לא נעימה, אבל פשוטה:
בלי החלפת משטר אין ניצחון, ותרחיש קל להחלפת משטר כבר לא נראה באופק.
בדיוק בגלל זה מסוכן במיוחד להתרגל כבר עכשיו למחשבה שכבר כמעט ניצחנו.
מחשבה כזאת לא מכינה את הציבור להמשך קשה של המלחמה, אלא לעייפות ולאכזבה.
ונשארת רק שאלה אחת: כשהממשלה נכנסה למלחמה הזו, האם לממשלה הייתה באמת תוכנית ב'?
כי אם לא, שוב אנחנו נהיה אלה שנשלם על הכשלים שלה.