למה סנקציות ו"דאגה" כמעט לא עובדות

למה "סנקציות ודאגה" כמעט אף פעם לא עובדות
זה אחד המיתוסים העקשניים ביותר של הפוליטיקה המודרנית.
כל פעם שקורה משהו באמת חמור, אנחנו שומעים שוב את אותו תקליט:
"דאגה עמוקה",
"גינוי נחרץ",
"חבילת סנקציות חדשה".
זה נשמע רציני. זה נראה כמו פעולה.
בפועל, ברוב המקרים זו פשוט דרך לא לעשות כלום, בלי להודות בזה בפה מלא.
סנקציות כמעט אף פעם לא פוגעות באמת במי שמקבלים את ההחלטות.
הן פוגעות בכלכלה, באוכלוסייה ובמעמד הביניים.
השלטון, לעומת זאת, יודע להסתדר: הוא מזיז משאבים, מחריף את הדיכוי, מוצא דרכי עקיפה,
והופך את הסנקציות להסבר נוח לכל הכישלונות שלו מבית.
"זו לא אשמתנו. זה האויב מבחוץ."
דוגמה טובה היא עיראק של שנות ה-90, אחרי הפלישה לכווית.
עשור של סנקציות קשות לא הביא לא להחלפת המשטר ולא לייצוב האזור.
אבל הוא כן החריב את הכלכלה, את החברה ואת מוסדות המדינה.
וכשהמשטר נפל ב-2003, כבר לא היה לאן ליפול.
המדינה הידרדרה לכאוס, שמתוכו צמחו מלחמת אזרחים, טרור, ובסופו של דבר גם דאעש.
הסנקציות לא החליפו החלטות. הן רק דחו את הבלתי נמנע והפכו את המחיר להרבה יותר כבד.
עוד דוגמה ל"עשייה" היא אותה דאגה, שעובדת אפילו פחות.
זה בכלל לא כלי. זה טקס.
צורת דיבור שמאפשרת לפוליטיקאים להיראות מוסריים ואחראים, בלי לסכן שום דבר:
לא את הפופולריות שלהם,
לא את המשאבים שלהם,
ולא את האחריות שלהם.
הבעיה הגדולה ביותר היא שסנקציות והצהרות יודעות לקנות זמן מצוין.
משטרים משתמשים בזמן הזה כדי להחריף את הדיכוי ולהתאים את הכלכלה להישרדות.
חברות שלמות נשחקות באמצעותו, נדחקות להגירה ומאבדות את היכולת להתנגד.
ואז, כשהמצב כבר הופך לבלתי הפיך, פתאום מתברר ש"אין יותר אפשרויות".
ואז כבר צריך לפעול בתנאים הגרועים ביותר, עם יותר אבדות ועם הרבה פחות אפקטיביות.
אם כלי מסוים לא עובד, יש רק שתי אפשרויות:
או שמחליפים אותו,
או שמודים ביושר שהוא לא נועד להביא תוצאה, אלא רק לייצר מראית עין של עשייה.
הבעיה היא שהעולם בוחר יותר ויותר באפשרות השנייה.
והבחירה הזאת לא פותרת בעיות. היא רק צוברת אותן.
ובסוף ממילא צריך לחזור אליהן, רק בתנאים גרועים הרבה יותר.